נומה: הויזואליות של הסרט והעריכה שלו נראות כשייכות לשני ז'אנרים: דוקומנטרי, שהרי הספר עליו מבוסס הסרט הוא נון-פיקשן ומספר על דמויות והתרחשויות אמתיות. הז'אנר השני הוא… אני לא יודעת אם יש לזה שם מקצועי, אני קוראת לזה קליפי.
אפי: בייל שוב מדגים כמה הוא שחקן מעולה ויכול לגלם דברים שונים כ"כ. מדהים איך הברוקר האלגנטי הנרקיסיסט והפסיכופת שגילם באמריקן פסיכו שונה לחלוטין מהברוקר האוטיסט והעדין בסרט הזה.
*
נומה מתחילה:
סרטו של אדם מקיי על סוחרי אשראי שהצליחו לחזות את משבר הסאבפריים (אם תצפו בסרט תדעו מה זה אומר גם אם אתם מגיעים בלי מידע מוקדם) ולעשות מזה כסף מועמד לחמשה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבימוי, שחקן המשנה (כריסטיאן בייל שאפי חולה עליו והוא שינה את חייה; היא תוכל לספר על כך בפירוט רב), העריכה (אחרי שכתבתי את הפוסט גיליתי שהעורך הוא האנק קורווין), תסריט מעובד (צ'רלס רנדולף ומקיי על פי ספרו של מייקל לואיס בשם הזה, או ליתר דיוק בשם The Big Short: Inside the Doomsday Machine). אני לא מתכוונת לנתח את הסרט אלא רק לגעת בכמה נקודות ולדבר על סיכוייו לזכות באחד או יותר מחמשת הפרסים להם הוא מועמד.
מכיוון שהסרט מורכב מכמה סיפורים שהמשותף להם הוא אנשים שחוזים את משבר הסאבפריים (וכאמור הם עושים מזה כסף על גבם של הבנקים), אפשר לומר שאין בסרט שחקן ראשי רק שחקני משנה. לדעתי זאת הסיבה שהסרט ייקח את הפרס הזה. כריסטיאן בייל שמשחק את מייקל ברי הנוירולוג לשעבר שכעת מנהל קרן גידור, הוא עיוור בעין אחת ויש לו תסמונת אספרגר; ריאן גוזלינג (א.ק.א ריאן גונזלס, תודה לאחותי ריקס) שמשחק את ג'ארד (כן אפי) ונט, בנקאי בדויטשה בנק שמספר לכולם איך הבנקים עומדים להתמוטט בגלל אשראי הסאבפריים ואף אחד (כמעט) לא מאמין לו (מסיבה כלשהי החליטו שחייבים לכער את גוזלינג בשביל התפקיד כדי שיהיה דומה לבחור האמתי); סטיב קארל שמשחק את מרק באום (אדם שבמציאות קוראים לו סטיב אייזמן, שהוא בחור נאה בסך הכל, ואני לא יודעת למה בסרט שינו את שמו)- הוא מנהל כספים בקרן גידור בגריניץ' קונטיקט (מישהו שגר שם אמר לי פעם שזה המקום הכי עשיר בארצות הברית, ומה גורם לו להיות הכי עשיר? שיש בו את המסים הכי גבוהים), קרן שהיא "יחידה של מורגן סטנלי" על פי וויקיפדיה; יש את צ'רלי וג'יימי, שני חברים מהקולג' שהקימו קרן גידור "בגראז' של אמא" וגם הם מצליחים להשתמש במשבר המתקרב כדי לעשות הון על חשבון הבנקים. לצורך הקיצור אקרא לשניים האחרונים ילדי הגראז'.
מבין כל השחקנים שציינתי, בייל וקארל משחקים בתפקיד בולט. מכיוון שתפקידו של קארל הוא בעיקר להיות נסער, אני מרשה לעצמי לומר שתפקידו של בייל מהותי יותר. אבל אם נשווה אותו למתחרים שלו על הפרס- שהם טום הארדי (בחירתה של סופי עבור אפי, אבל אני אקל עליה תכף) ברווננט, מרק רופאלו בספוטלייט (תפקיד סולידי לחלוטין), מרק רילנס בגשר המרגלים שלא ראיתי וסילבסטר סטאלון בקריד שלא ראיתי- אז נראה לי שכמו שאפי ציינה בפוסט על הרוונננט, טום הארדי עושה עבודת משחק מעולה, טובה יותר מבייל וטובה יותר מהשאר כולל אלו שלא ראיתי. להארדי מגיע הפרס יותר מאשר לבייל, אבל למרות זאת אני חושבת שבייל ייקח את הפרס הביתה.
הויזואליה של הסרט והעריכה שלו נראות כשייכות לשני ז'אנרים: דוקומנטרי, שהרי הספר עליו מבוסס הסרט הוא נון-פיקשן ומספר על דמויות והתרחשויות אמתיות. הז'אנר השני הוא… אני לא יודעת אם יש לזה שם מקצועי, אני קוראת לזה קליפי. כן, העריכה של הסרט היא לעתים כמו בקליפ, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הסאונד.
מאחר שלצערי צפיתי בסרט בגרסת סטרימיניג לא מהימנה (אני חוששת שהבולשת הפדרלית תדפוק על דלת ביתי אם אשתמש בתוכנת הורדת קבצים) חשדתי בהתחלה שהסרט נשמע ונראה ככה מכיוון שהגרסה בה אני צופה היא גרסה דפוקה. אז לא, באמת לפעמים אנשים מדברים בסרט אבל ברקע יש מוזיקה ולכן לא שומעים אותם. יש המון מוזיקה בסרט, ויש אפילו שניים-שלושה שוטים מתוך הקליפ של לודקריס מארח את פרל וויליאמס בשיר Money Maker. הייתי בטוחה שהבנאדם שהעלה את הגרסה בה צפיתי לאינטרנט חמד לצון וערך מחדש פה ושם, אך לא- זהו עורך הסרט שבחר להשתעשע.
עוד סצנה זכורה לי מהסרט היא זו בה שני ילדי הגראז' מגיעים לפגישה עם נציג של בנק גדול (איזה? לא זוכרת, אולי גם מורגן סטנלי?) ושם בעודם ממתינים לבנק שידחה את הצעתם "נקרית לדרכם" חוברת ובה התאוריה של ונט אודות המשבר הקרוב, וכך לכאורה נודע לשניים על המשבר הקרוב. אלא שבתוך הסרט ג'יימי אומר למצלמה: "זה לא לגמרי מדויק. לא מצאנו את החוברת בבנק שדחה אותנו. חבר סיפר על כך לצ'רלי".
או למשל זו:
לדעתי כל המשחקים הללו נועדו לגרום לכך שהסרט יהיה מעניין למרות שהוא מתעסק בנושא שלפחות מחצית מהצופים לא מבינים בו, יש בו הרבה פרטים טכניים שעשויים לשעמם, ויש המון טרמינולוגיה שעבור האדם הרגיל (למשל עבורי) היא עשויה להיות ג'יבריש. ובזה הסרט מצליח מאד. הוא מסביר את המושגים ואת הסיטואציות בצורה טובה ומרתקת. ככל שהסרט התקדם אני כצופה ממש כעסתי על כך שכל לוזר יכול היה לקחת אשראי ולקנות בית, ובישראל אנשים יורקים שיניים ודם ושמים מקדמה עצומה כדי לקבל אשראי. ומצד שני, איזו שמחה לאיד כשהבנקים ימח שמם איבדו תוך לילה הון תועפות. אז כן, עכשיו גם אני יודעת מה זה אשראי סאבפריים, מה זה synthetic CDO, כמה מופרך היה האשראי שכל אחד קיבל גם אם הוא לא עבד (למשל הזונה שקיבלה אשראי עבור כמה בתים), ולמה צ'ייס הבנק שלי הוא קקה* (זה לא ישירות מהסרט אלא בטיול שלי בוויקי בעקבות). הסרט מגניב ומקומם וכצופה לגמרי זרמתי בקצב שהסרט הכתיב לי. מבחינתי הייתי נותנת לו אוסקר על העריכה.
האם גם על בימוי? לא יודעת, קשה לי להפריד בין בימוי לעריכה וייחסתי את כל האלמנטים המעניינים בסרט לעריכה. מה עם עיבוד תסריט? מבלי לצפות בסרטים האחרים המועמדים לפרס (מלבד ברוקלין), אני מהמרת על הסרט "חדר" כזוכה בפרס הזה. גם את התסריט קשה לי לנתק מהעריכה, כנראה כי האחרונה השפיעה עלי מאד. אשר לפרס הסרט הטוב ביותר- לדעתי הרווננט או ספוטלייט יקחו. מה שמשאיר לסרט שני פרסים: עריכה ושחקן משנה.
[* אפשר לקרוא על כך כאן.]
כעת- סופסוף- אפי ממשיכה:
אח איזה כיף לי לצפות בסרט עם כריסטיאן בייל. כפי שנומי ציינה הוא השחקן האהוב עליי, לאחר שצפיתי בסרט אמריקן פסיכו בסצנה גאונית ומטורפת לחלוטין, אני שבויה. (שני השחקנים האהובים עליי במקום אחד, מונולוג מבריק ומשחק פנומנלי של בייל אבל זה לפוסט שלם בעתיד)
את הבמאי אדם מקיי אני לא מכירה כלל. מעיון בתנ"ך שלנו בערך שלו נראה שהוא עושה בעיקר קומדיות ועם וויל פארל שאני לא מאוד מחבבת. תוסיפו לזה את סטיב קארל, שגם אותו אני לא אוהבת במיוחד, לא עושה חשק לצפות בסרט הזה. עם זאת בייל, גוזלינג ופיט שהוא גם המפיק, עשו לי חשק לראות ואף להתרגש לקראת הסרט. התרגשות שזכורה לי כמותה בדיוק לפני שנה לקראת הקאמבק המבריק של מייקל קיטון בבירדמן.
בסרט לפנינו אין גיבור אחד, אין גיבורים בכלל. יש מנצלים (בנקים, עסקי משכנתאות) ויש שמנצלים (גיבורי הסרט) את הלקונה – בועת הנדל"ן, שהמנצלים הראשונים לא הבחינו בה. אף אחד מהגיבורים הוא לא גיבור נורמלי, לכל אחד מהם יש נכות רגשית כלשהי. מייקל ברי (בייל) ומארק באום (קארל) אוטיסטים בדרכם (ברי הוא אוטיסט לא אלים בניגוד לבאום האגוצנטרי ה"משלשל מילולית" עם התקפי זעם) שני הצעירים האינפנטילים חסרי הניסיון מקולורדו, והכוכב הגדול לדעתי, של הסרט גוזלינג. ג'ארד (יאפ. ג'ארד) וונט (גוזלינג) שמסיבה כלשהי כיערו אותו (גם את בייל כיערו לצורך הסרט, אבל במקרה של גוזלינג זה מובהק יותר) נומי הדגימה כבר שהסיבה לכך היא אותנטית – לדמות אותו לאדם האמיתי. וונט הוא הטורף (פרדיטור) של הסרט הזה. פיט, בן ריקט מגלם ברוקר(?) אקסצנטרי שפרש מהתחום כי שנא את העיסוק הזה וכעת משמש מנטור לשני הצעירים הקולרודיים (צ'ארלי וג'יימי) שלא דרכו מעולם בתוך בנק במנהטן.
לריקט ולבאום יש ייסורי מצפון בדרך (לרגע קל) כי כמובן ניצול משבר פיננסי משמעו זה בגידה באמריקה. בל נשכח זהו סרט אמריקאי עם שיר הלל לאמריקה. לא סתם אגב, בסצנה שבה הם יורים במכון ירי הם יורים בדמותו של בן לאדן. וונט הוא הבד אס של הסרט, אין לו ייסורי מצפון, הוא לא מראה שום רגש מלבד רדיפת הרווח, הוא "מריח" את הכסף שעתיד לשלשל לכיסו. הוא גם המרוויח הגדול מכל השאר, הוא גרף את הסכום הגדול ביותר משום שהוא ידע לנצל את כל המצב לתועלתו האישית, וגם משום שלא אכפת לו מכלום. הוא גם היחידי ששמח על הצ'ק השמן שקיבל, בניגוד לשאר. אולי בגלל זה כיערו אותו. כך או כך הוא הדמות האהובה עליי בסרט הזה.
בייל שוב מדגים כמה הוא שחקן מעולה ויכול לגלם דברים שונים כ"כ. מדהים איך הברוקר האלגנטי הנרקיסיסט והפסיכופת שגילם באמריקן פסיכו שונה לחלוטין מהברוקר האוטיסט והעדין בסרט הזה.
מבחינת מועמדויות לאוסקר, בייל והארדי ראש בראש מהממלכה הבריטית על פרס שחקן המשנה. בייל קיבל כבר שחקן משנה על פייטר שם שוב הוא יצא מעורו והצטיין מאוד יש לומר. בינתיים מבין שניהם blasphemy! אני נוטה להארדיסק.
בימוי – הבימוי טוב בעיני, אני עוד מתלבטת בקטגוריה הזו בין שני הסרטים שראיתי… צריכה לראות את השאר כדי לתת עמדה מנומקת.
בקטגוריית הסאונד באוסקר הוא לא מועמד, לדעתי בהחלט מגיע לו.
נקודות אור של הסרט:
הסרט עשוי טוב. יש סצנות מגניבות, פוטאג'ים קליפיים. יש הרבה משחק של הסרט עם הצופים, למשל מביאים אנשים להסביר מונחים כלכליים. מרגו רובי באמבטיית קצף שמסבירה לנו שסאב פריים זה רע, תוך כדי שלוגמת שמפניה ואומרת לנו לעוף לנו מהפנים לאחר ההסבר. סלנה גומז בקזינו עם מדען כלכלי חברתי שמסבירים לנו לייב תיאוריה מתורת המשחקים. זה חמוד. מדי פעם השחקנים (בעיקר גוזלינג, כדי להעצים את דמות הפרדטור אנטי סוציאלי שהוא) מדברים למצלמה כך למשל הוא מספר לנו שסצנה נורא מופרכת (קארל מפגין את נכותו החברתית בכנס) התרחשה במציאות. הצילום מיוחד בדרכו, יש רגעים שהסצנות מטושטשות, יש סצנות שחותכת ראשים של שחקנים. במילה אחת: מיוחד.
הפסקול מעולה. מגוון סגנונות, רוק כבד, רוק קלאסי, פולק-רוק, היפ הופ, פופ, גראנג' ואולי כמה שאני לא יודעת לומר. נהנתי מאוד מאוד מהפסקול, בסצנות עם בייל היה הרבה משחק עם סאונד, הוא מתופף הרבה בסרט, או שהוא עם אוזניות, ותמיד יש הרבה רוק כבד ודיסטורשנים בסצנות איתו (מטליקה, גורילז) אולי להדגיש את האוטיזם שלו. ואם כבר תיפוף של מטאליקה איך איך איך לא שמו את זה?! חשבתי על משחק המילים אודיטי (מוזר ושקשור לשמע). הוא גם היחיד מכולם שפועל לבד. לפי הסרט הוא אוהב להיות לבד, ולכן הוא גם מצולם לבד עם מוזיקה. לבאום יש את סגניו, לזוג הקולורדים יש אחד את השני ואת ריקט התמהוני, ולוונט יש את העוזרים בהם הוא מתעלל ואת באום וסגניו.
לסיכום, סרט על אף הביקורת על הקפיטליזם החזירי שהוא בא להציג, הוא עדיין בגבולות העדינים בטווח הפטריוטיזם של הקולנוע האמריקאי. באופן סמלי השיר הזה נקטע באמצע. סרט חמוד, ערוך טוב, כיפי ומשחק משובח של כולם: קארל, פיט בייל וגולת הכותרת גוזלינג. המסר של הסרט הוא שכל אחד יכול להיות "גיבור" כל אחד עם רצון וגישה למידע הנגיש ממילא, יכול למצוא את פרצות המערכת. לא לחינם הוא עשוי באופן קליפי, דור עליית הרשתות החברתיות (2008), בה מכתיבי השעה והדיעה הם הויראליים המוצלחים ביותר עם הלייקים והצפיות הרבים ביותר. אם פעם בשנות ה – 90 של מאלדר וסקאלי the truth was out there, בידי הממשל והפרנואידים, היום האמת היא פה מתחת לאף של כולנו, נגישה לידינו, וכולנו יכולים להיות המיליונרים הבאים אם רק נדע להקשיב לטרנדים, לזהות את הצלחתם ונפילתם ולנצל אותם לצרכנו אנו.
חיות בסרט 