אפי: את הפוסט הזה אני כותבת בחיל ורעדה. משום שתום הנקס הוא אחד האנשים החזקים והרווחים בהוליווד.

נומה: המרגל הסובייטי לא ממש מקבל משפט הוגן. מצד שני, כמו שאומרים בישראל לפעמים, שיגיד תודה שהוא נשפט אצל האמריקאים ולא אצל הסובייטים.

*

אפי פותחת:

את הפוסט הזה אני כותבת בחיל ורעדה. משום שתום הנקס הוא אחד האנשים החזקים והרווחים בהוליווד. לאחר שביסס את מעמדו כשחקן –על בשנות ה – 90 וגם זכה בשני פרסי אוסקר בקטגורית שחקן הכי טוב שנתיים ברצף (פילדפיה 1993, ופורסט גאמפ 1994) כיום הוא בעיקר מפיק-על. הנקס וספילברג חברו יחד בהפקות שונות רובן בנושא מלחמת העולם השנייה, או התמקדות בבעלות הברית באופן כלשהו (אחים לנשק, להציל את טוראי ראיין) לכן אין תימה שעכשיו חברו שניהם לצלע שלישית דריוורקס הישנה והאהובה לסרט שקשור למלחמת העולם השנייה. הפעם בעשור שאחריה, הסרט מתחיל בשנת ,1957.

אחים לנשק
אחים לנשק

בשתי מילים: לא הופתעתי. הסרט היה צפוי מדי. פטריוטי מדי. ממוחזר.

הסרט גרם לי להיבהל מהסובייטים הרעים. בטכניקות ורטוריקות מניפולטיביות הם הראו כמה ברה"מ היא מרשעת וכמה ארה"ב היא טובה. חד מימדי לחלוטין. אז מה אמריקה של שנות החמישים יותר לפי גשר המרגלים? פרנואידית (כך הילדים בארה"ב על רקע שאומרים את ה pledge כשהילדים בוכים, הבן של דונובן ממלא אמבטיה כי ככה ניצלים מפצצת אטום, דונובן אומר שה"רוזנברגים הם הרעים"). או נאורה, "בואו נשפוט מרגל סובייטי לפי חוקי ארה"ב" ומערכת המשפט לא מצליחה למנוע זאת, כי ארה"ב היא הדמוקרטיה הכי טובה בעולם לעומת ברה"מ הארכי דיקטטורה.

Crying girl
פטריוטיזם פוגש פרנויה

המרגל הרוסי אייבל, האייכמני במראהו, בית המשפט הרוסי הזכיר לי סממנים נאציים דוגמת הסרטים של לני ריפנשטל, הצעירים שנורים בגבם כי ניסו לעבור את החומה בידי הק.ג.ב מזכירים את הנאצים שיורים ביהודים אולי רפרנס לרשימת שינדלר. הרוסים "מכניסים לאוטו" את אייבל שלמעשה נותר נאמן ולא גילה כלום – שזו שפה נקיה לכך שיחסלו אותו, לעומת הצד האמריקאי בו מחבקים את החייל שלהם (כנראה גילה מידע תחת עינויים – זה לא נאמר במפורש) אבל איך אפשר להאשים אותו, שהרי בו התעללו ממושכות לעומת אייבל שקיבל הגנה משפטית, סיגריות וכלים לציור בזמן שהותו בכלא האמריקאי.

ריפנשטל
ריפנשטל? או שזו רק אני?

לסיכום הגשר הוא גשר בין גיבורים לבוגדים, בעצם, בין אנחנו הטובים אמריקה, להם הרעים ברה"מ. הסרט החזיר אותי לשנות הזהב של הנקס את ספילברג: שנות ה-90 תחילת 2000. פילדלפיה (האיש שמנצח את מערכת המשפט האמריקאית הטובה בעולם) פוגש את להציל את טוראי ראיין (האיש שהופך לגיבור לאומי כי הוא שוב, אמריקאי) פוגש את "אחים לנשק" (איזה סולידריות בצד האמריקאי, מחבקים את הגיבור "הבוגד") בסגנון האפל של ל"בחזרה לפרדישן".

נקודות אור:

עשוי טוב. מותח לעיתים ספילברג נו. אסתטי מאוד שיחזורי התקופה יפים (אופנה, חפצים, רכבים, אמצעים טכנולוגיים וכיו"ב שהיו אז)

אוסקרים:

שחקן משנה: מארק ריילנס מגלם את אייבל המרגל הרוסי משחק יפה ומתמודד בקטגוריה זו. קשה לי להאמין שיגבור על הארדי או בייל.

bridge-of-spies-mark-rylance
מארק ריילנס, אייכמני במראהו מקבל ייצוג משפטי הולם.

סרט הכי טוב – לדעתי לא, כי היו טובים ממנו.

Prudction design לקטגוריה זו יש סיכוי כי ההפקה כולה מעוצבת היטב, שיחזור יפה ואסתטי לשנות החמישים-שישים.

נומה:

סרטי מרגלים הם ז'אנר חביב עלי עד מאד, במיוחד מרגלים בתקופת המלחמה הקרה. ספרים רבים של ג'ון לה קארה, סופר הריגול הבריטי הידוע שיש לו לא מעט ספרי מלחמה קרה, עובדו לעתים קרובות לקולנוע. בין השאר, ג'ורג' סמיילי הוא דמות שמופיעה בספרים רבים שלו (ובהתאם- בסרטים ובסדרות שנוצרו על פיהם), למשל ב-Tinker Tailor Soldier Spy (המיני-סדרה מ-1979 וכן הסרט מ-2011 עם גרי אולדמן). הסדרה "האמריקאים", שמשתבחת מעונה לעונה (אני ממליצה ואף מאיצה בכם שתצפו בה), על זוג מרגלים סובייטיים שפועל על אדמת ארצות הברית במסווה של משפחה אמריקנית רגילה. הסדרה של סם רולף משנות ה-60 ואז הסרט של גאי ריצ'י מ-2015 The Man from U.N.C.L.E. אני אוהבת את סכנת הגילוי שמרחפת תמיד מעל למרגל, הצורך שלו להיות מודע לכל פרט סביבו, האופן בו הוא מסווה את עצמו, ובעיקר: המידע הרב שהוא אוסף והדרך בה הוא מרכיב פאזל מכל הפרטים אליהם נחשף. (לא הכנסתי לרשימה את סרטי ג'יימס בונד, בו הסוכן 007 תמיד שרמנטי וגאה, כי דמותו שונה לגמרי מהמרגל הזהיר והיסודי במובן הקלאסי.)

tinker
גרי אודלמן הוא ג'ורג' סמיילי אבל רק ב-2011

אם כן, חשבתי ש"גשר" הולך להיות סרט מרגלים שכזה, אך מלבד עשר דקות בתחילת הסרט- הוא לחלוטין לא סרט על חייו של מרגל. אכזבה. עם זאת, קצת בהמשך דרכו של הסרט הוא עוסק במשפט שנערך למרגל הסובייטיבי אחרי שנלכד בארצות הברית. היחס הממסדי אליו מצד ה-CIA, מצד השופט ומצד ההמון הוא חד מימדי ופטריוטי ביותר: הוא בוגד והוא יקבל כסא חשמלי על כך שניסה לפגוע במדינה האהובה שלנו. וזה נושא מעניין בעיני, אך גם הוא לא הנושא המרכזי בסרט.

טום הנקס הוא עורך הדין ג'יימס דונובן שנשכר לייצג את המרגל אייבל, שבניגוד לאסוציאציות של אפי לא הזכיר לי כלל את אייכמן אלא רוסים מפעם (וזה מה שהוא בסרט). המרגל לא ממש מקבל משפט הוגן. מצד שני, כמו שאומרים בישראל לפעמים, שיגיד תודה שהוא נשפט אצל האמריקאים ולא אצל הסובייטים. כי כמו שאפי ציינה, אכן יש בסרט יותר מדי אלמנטים שמראים כמה ארצות הברית נאורה ודמוקרטית ולגמרי שונה מברית המועצות. דונובן הוא היחיד שרואה באייבל בן אדם ולא אויב שיש להוציא להורג, ואני חושבת שראיית העולם ההומניסטית שלו היא הנושא המרכזי בסרט. היא באה לידי ביטוי גם בהתעקשות שלו (ספוילר!) להתנות את עסקת החליפין בשחרורו מהשבי של סטודנט אמריקני המוחזק בכלא ה-GDR (הממשל הסובייטי במזרח ברלין).

amercans
האמריקאים: אתם חייבים לצפות בה

ספוילר, ספוילר: ברגעים האחרונים של סצנת החלפת השבויים שנערכת על גשר גליניקה בברלין, דונובן שואל את אייבל האם הסובייטים יענישו אותו כשישוב לרוסיה, ואייבל נותן לו סימן: אם כשאפגוש את הסובייטים הם יעניקו לי חיבוק אז הכל בסדר, אם הם פשוט יושיבו אותי ברכב מאחור אז לא. דונובן עוקב אחר המתרחש בצד של אייבל השב אל הסובייטים: הם לא מחבקים אותו (אבל הטייס האמריקני כן מקבל חיבוק מחבר), הם פשוט מושיבים אותו מאחור. למרות זאת, בכתוביות הסיום נכתב שאייבל שב לאשתו ברוסיה וחי עמה, והממשל הסובייטי התכחש ל- והתעלם מ-העובדה שהוא ריגל עבורם. אז גם הם התנהגו בסדר, לא?

chrome_android_incognito-930x488
מרגל שטוען: הי, עכשיו אני לא מרגל. אבל הוא משקר.

הסרט עשוי היטב בסך הכל אבל- כמו שאפי ציינה כבר- עמוס בקלישאות. יש לו ערך הפקתי גדול שכן ההפקה נדרשה לשחזר תקופה (הרבה סרטים באוסקר הזה הם תקופתיים: האיש שנולד מחדש, ברוקלין, קרול, הנערה הדנית, הבן של שאול). אך לדעתי סרטים אחרים עשו זאת טוב יותר. המרגל שמועמד לפרס שחקן המשנה עושה עבודה מעולה, אני ממש אהבתי אותו, אבל יתכן (שוב, כמו שאפי אמרה לפניי) שהארדי או בייל יקחו. וחבל. עם זאת, אני רוצה להמר שהסרט יקח את פרס התסריט המקורי, עליו חתומים האחים כהן ומאט שרמן.

כתיבת תגובה